<h1>ספר החינוך מצוה י"ב</h1>
<h2>דף כח:</h2>
שלא לאכול מדברים שיש בהן חמץ ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר [שמות י"ב] כל מחמצת לא תאכלו. ופירשו זכרונם לברכה שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קיבלו הפירוש בו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה [בספר המצוות כאן] שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתב בחיבורו הגדול. ואם כן לדעתו יבוא הלאו הזה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס שיהיה בו לאו, כלומר מלקות ולא כרת. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב הפך מזה [בהשגותיו כאן], ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמים בגמרא, אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חימצו על ידי דבר אחר מניין, תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בעניין חמץ שנתערב כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאילו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין, ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס האוכלו פטור, אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו [מ"ג ע"א] על חמץ דגן גמור ענוש כרת, וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס דגן גמור נקרא, ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום, ודלא כרבי אליעזר דפליג עלייהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו. משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בליבנו הרחיקתנו התורה ממנו כל כך. דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה מה הן ומה שמם, ויתר פרטיה בפסחים [פ"ג]. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהן כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב מלקות אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו, ובזה יורו שניהם זכרונם לברכה.
<h2>דף מב.</h2>
שלא לאכול מדברים שיש בהן חמץ ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר [שמות י"ב] כל מחמצת לא תאכלו. ופירשו זכרונם לברכה שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קיבלו הפירוש בו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה [בספר המצוות כאן] שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתב בחיבורו הגדול. ואם כן לדעתו יבוא הלאו הזה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס שיהיה בו לאו, כלומר מלקות ולא כרת. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב הפך מזה [בהשגותיו כאן], ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמים בגמרא, אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חימצו על ידי דבר אחר מניין, תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בעניין חמץ שנתערב כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאילו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין, ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס האוכלו פטור, אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו [מ"ג ע"א] על חמץ דגן גמור ענוש כרת, וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס דגן גמור נקרא, ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום, ודלא כרבי אליעזר דפליג עלייהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו. משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בליבנו הרחיקתנו התורה ממנו כל כך. דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה מה הן ומה שמם, ויתר פרטיה בפסחים [פ"ג]. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהן כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב מלקות אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו, ובזה יורו שניהם זכרונם לברכה.
